<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' כתובה פ"ג</h1>
<h2>דף מח.</h2>
וכשתטרוף או תגבה תקנו להשביעה בנקיטת חפץ חוץ לבית דין ולא בב"ד, שמא לא תדקדק בשבעתה. ותשבע שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה או מחלה לו כתבתה. ושמין אפילו כסות שעליה כל שיש לה ופוחתת מכתבתה. ואם ירצו יתומים ידירוה בב"ד כל מה שירצו שלא נפרעה ולא מחלה. מתה קודם שתשבע אין יורשיה נוטלין כלום מכתובתה. נשאת קודם שתשבע, נשבעת אחר הנשואין ונוטלת, אבל אינה נודרת שמא יפר לה הבעל. ואומר ר"י, כי נדר על דעת רבים יועיל בזה.
במקום שכותבין כתובה, כל זמן שמוציאה כתובתה אפילו בבית אביה אפילו אחר מאה שנה נשבעת וגובה. אין מוציאה אפילו עיקר כתובה אין לה אפילו תבעה ביום מיתת בעלה, וכן הגרושה. אבל במקום שאין כותבין אך סומכין על תנאי בית דין אפילו אין מוציאה גובה עיקר כתובה, וגרושה כמו כך, אבל לגבות התוספת צריך ראייה ברורה בכל מקום. והאלמנה אם היא בבית בעלה לעולם [לא מחלה כתובתה], בבית אביה עד עשרים וחמש שנה ולא יותר, שאלו לא מחלה לא שתקה. אבל אם היורשין מטפלין במזונותיה אפילו היא בבית אביה גובה אפילו לאחר כ"ה שנה, שזה שלא תבעה מפני שבושה מהיורשים. ופי' הש"ר בשם ר"י, שמה שאמר ר' יוחנן [ב"מ י"ז ע"א] הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, זה בין במנה בין במאתים, בין במזון האשה והבנות, בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין, בין נקיטא כתבתה בין לא נקיטא, אי טעין ואמר פרעתיך לא מהימן, ואזדא ר' יוחנן לטעמא דאמר [ב"ב קע"א ע"ב] כותבין שובר. ודווקא לעניין מנה ומאתים, אבל מן התוספת נאמן. והשיב הר"מ מלונדרש, דהשתא דגבי' ממטלטלין אין ליורשי בעלה כלום בהם בפני יורשי כתבתה, ולא כן פסקו הגאונים אם לא נשבעה דאין אדם מוריש שבועה (לנו) ליורשיו.
